עזבון פ. ל. ז”ל נגד הדסה (ת”א 1549/96 מחוזי ירושלים, ע”א 1371/98 בבית המשפט העליון)

גברת פ. ל. סבלה מנמק באצבעות רגלה הימנית ואושפזה עקב כך בבית החולים הדסה לצורך טיפול וקבלת משככי כאבים. עקב כאביה הרבים התפתלה ללא הרף במיטתה וניסתה לרדת ממנה,  והאחיות אף העבירו אותה לקרבתן על מנת להשגיח עליה. מכיוון שהתפתלויותיה כללו השחלה של רגליה בין סורגי המיטה, הורידו האחיות את סורגי המיטה, על מנת שלא תפגע בעצמה. ואולם פעולה זו של האחיות, אשר לא לוותה בהשגחה מספקת, גרמה לכך שבמהלך הלילה נפלה הגב’ לוי מן המיטה לרצפה, נחבלה קשות בראשה, ונפטרה לאחר כשלשה ימים.

בעלה של המנוחה הגיש, על ידי משרדנו, תביעת נזיקין נגד בית החולים הדסה, בגין גרימת מות המנוחה ברשלנות.

בית החולים הדסה ניסה להתנער מאחריותו למות המנוחה וטען כי עובדיו פעלו באופן סביר, אולם בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי התנהגות זו , בנסיבות המקרה הנ”ל מהווה רשלנות וחייב את בית החולים בפיצוי יורשי המנוחה עקב מותה.

בית החולים ניסה לפטור עצמו מחובת הפיצוי בראש הנזק של “כאב וסבל וקיצור תוחלת החיים”, בטענה כי חייה של המנוחה היו ממילא מלאי סבל, ואולם בית המשפט דחה טענה זו וחייב את בית החולים בפיצוי.

בית החולים ערער לבית המשפט העליון על פסק הדין, אשר קבע את רשלנותו וחייבו בפיצויים, ומנגד הגשנו בשם  היורש ערעור על הסכום שנפסק, בטענה כי מן הראוי להעלותו. במסגרת הדיון בבית המשפט העליון, ובהמלצת בית המשפט נותר פסק הדין על כנו וסכום הפיצוי הוגדל.

מאמרים אחרים בתחום