קביעת שיעור הנכות הינו עניין לשופט ולו בלבד

קביעת שיעור הנכות הינו עניין לשופט ולו בלבד

על פי חקיקה חדשה, קביעת הנכות הרפואית היא על פי הערכתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, וזאת בחריגה מדיני הנזיקין הכלליים.

מטרת החוק הייתה לייעל את הדיון ולקצרו ככל שניתן, שכן בתחום תאונות הדרכים לא מתעוררת שאלת האחריות והדיון מתרכז בתחום הנזק בלבד.

התוצאה של חקיקה זו הינה שגורל המשפט ברוב המקרים מוטל על המומחה מטעם בית המשפט אשר חורץ את גורל התביעה בדרך כלל, והנטייה הרווחת בבתי המשפט היא שלא להתווכח עם המומחה מטעם בית המשפט ולהותיר בידיו את הקביעה הרפואית באופן בלעדי.

מובן שגישה זו הינה בעייתית ביותר, שכן התפקיד השיפוטי מועבר למעשה לגורם חיצוני, נושא של אתיקה שיפוטית וניגודי עניינים איננו מכוסה כלל בתקנות, ובכל מקרה הרופא איננו שופט ולעיתים קרובות רזי התפקיד השיפוטי אינם מוכרים לו.

בפסקי דין רבים נקבע כי קביעת שיעור אובדן כושר ההשתכרות כמו גם הנכות התפקודית נתונים בתחום מומחיותו של בית המשפט וכי בכל מקרה הפוסק האחרון – גם בשאלת הנכות הרפואית הינו בית המשפט. אולם בדרך כלל מיד אחרי הצהרות בומבסטיות אלו אימץ בית המשפט את קביעת המומחה הרפואי מטעמו ללא עוררין.

אולם לאחרונה ניתן פסק דין של השופטת כבוד אילני בבית משפט השלום בירושלים ת.א 16800/08 אלון ירימי נ’ הפניקס, פסק דין שבו בית המשפט מילא בתוכן את האמירה לפיה הוא הפוסק האחרון גם בנושאים רפואיים.

המומחה הרפואי שמינה ביהמ”ש בתיק קבע שלתובע (שיוצג ע”י משרדנו) אשר נפגע בקרסול בגיל 15 לא נותרה נכות אורטופדית. בחקירתו הנגדית קבע הרופא ד”ר אהוד לבל כי ישנה הסתברות נמוכה ביותר שהפגיעה בקרסול ותוצאותיה קשורות בתאונה. עם זאת, המומחה לא הצליח להסביר מה מקורה של הפגיעה בקרסול שעה שכל התיק הרפואי מעברו של התובע עמד בפניו ולא הייתה בתיק זה כל עדות לפגיעה כלשהי.

בית המשפט, לאחר ששמע את כל הראיות בתיק כולל עדויות של בני משפחה, סרב ללכת בתוואי שהמומחה הרפואי סלל עבורו. בית המשפט סרב להניח כי ילד בן 15 סובל מנכות בקרסולו בגין פגיעה טראומטית אחרת או מכל סיבה שהיא – חוץ מתאונת הדרכים – כאשר אין שמץ ראיה לא בתיק הרפואי ולא בשום מקום אחר על טראומה או על טיפול  או תלונות בעברו שיכולים היו להעיד על נזק קודם רפואי בקרסול. מאחר שכל העדויות בתיק, לרבות המסמכים הרפואיים, העידו על כך שהפגיעה בקרסול נצפתה אחרי התאונה (אם כי לא אובחנה בטיפול הראשוני) ייחס ביהמ”ש את הנכות לתאונה.

בית המשפט שלל לפיכך את קביעתו של המומחה, החזיר לעצמו את המושכות בניהול התיק ופסק לתובע סך כולל של 285,000 ₪ ובהם 200,000 ₪ בגין הפסד השתכרות עתידי.

אמור מעתה – גם קביעת הנכות הרפואית והקשר בינה לבין תאונת הדרכים הינה תפקיד שיפוטי מובהק. המומחה הינו כלי עזר בלבד במילוי התפקיד השיפוטי ולא הפוסק הסופי בשום עניין.

ליצירת קשר עם משרדנו בכל שאלה לחצו כאן

 

 

מאמרים אחרים בתחום