מנתוני חברת ענבל חברת הביטוח הממשלתית המבטחת את בתי החולים הממשלתיים בישראל, עולה כי ב-2019 היא שילמה כ-300 מיליון ש"ח לתובעים על רשלנות רפואית, ומדובר בעליה משמעותית ביחס למה ששולם בתחילת העשור (עליה של כ-57%), כך לפי האתר Ynet בכתבה מיום 17.12.19.

חברת ענבל מבטחת קצת יותר ממחצית המוסדות הרפואיים בארץ החשופים לתביעות אלו, ומכאן שהסכום הכללי ששולם ב-2019 בתחום הזה עמד, כפי שפורסם, על כ-550 מיליון ש"ח.

העלייה במספר התביעות ובסכומים נובעת בראש ובראשנה מעלייה במודעות הציבורית לתביעות אילו ולנזקים העלולים להיגרם בשל הטיפול הרפואי. יש לזכור כי עד למחצית שנות השמונים לא היו תביעות רשלנות רפואית כמעט בכלל, לא כי לא היו מקרי רשלנות אלא בשל קשר השתיקה של הרופאים, שלא היו מוכנים להעיד איש נגד רעהו ובשל היעדר מודעות ציבורית.

המשמעות של עובדה זו הינה כי בקרבנו מסתובבים עשרות אלפי נכים, אם לא יותר, שאינם יודעים כלל כי חייהם נהרסו והם נותרו נכים עקב רשלנות רפואית.

בינתיים נשבר קשר השתיקה (אם כי הוא עדיין מתקיים בחלק מהתחומים הרפואיים והרופאים נלחמים בנותני חוות הדעת לתובעים באמצעות ארגוניהם המקצועיים), והמודעות הציבורית עלתה, בין השאר בשל ההסכמה העקיפה של בית המשפט העליון שהסדירה תחום זה במרוצת השנים.

בנוסף לכך, מכיוון שרבים מתיקי הרשלנות הכבדים מתקיימים בתחום המיילדות וההתיישנות לקטינים על פי החוק הינה 25 שנה (שכן עד גיל 18 איננה נספרת) קיים עדיין שובל תביעות קטינים בתחום המיילדות ובתחומים האחרים מהתקופה הקודמת שבה לא הייתה מודעות או שלא ניתן היה להשיג חוות דעת והמשפחות של קטינים אלו מתעוררות אחרי עשרים שנה ולעיתים יותר.

על אף העלייה בסכומים ואפילו במספר התביעות המוגשות, המספר היחסי של התביעות נמוך מאוד (לפי נתוני משרד הבריאות בשנת 2016 הוגשו בכל הערכאות בישראל רק כ 1700 תביעות בגין רשלנות רפואית) בוודאי באופן יחסי לנעשה בארה"ב, עדיין בשל בעיות של קשר השתיקה והיעדר המודעות, בשכבות מוחלשות.

יש לזכור כי בתחום תאונות הדרכים משלמות חברות הביטוח בשנה למעלה משלושה מיליארד ₪ בשנה פיצויים לנפגעים שמספרם כ-160,000 או יותר בשנה. ורק במיעוט התביעות מוגשות תביעות לבית המשפט. כך שגם מספרי התביעות בגין רשלנות רפואית וגם סכומי הפיצויים המשולמים הינם נמוכים ביותר בשים לב לכך שהסיכון לציבור כתוצאה מרשלנות בטיפול הרפואי גדול יותר מכיוון שכל אזרח, אפילו הבריא ביותר, מקבל טיפול רפואי במהלך השנה.

בכל מקרה, הממסד הרפואי מפרסם, חדשות לבקרים, נתונים על "הצפת תביעות" ו"עליה בסכומי הפיצויים", שמטרתם לקצץ בזכויות הנפגעים. יש להתייחס בחשדנות לנתונים אלה ולבדוק אותם היטב ביחס לעלייה הכלכלית ברמת החיים בעשור האחרון, בשכר הממוצע ובעלות הוצאות הבריאות, נתונים אשר מוכיחים כי בערכים ריאליים סכומי הפיצויים לנפגעי הרשלנות הרפואית בתום העשור הנוכחי היו אמורים להיות גבוהים בהרבה מאלו שמשולמים בפועל.

מינוי מומחה מטעם ביהמ"ש בתחום הרשלנות הרפואית איננו דומה למינוי מומחה בתחומים רפואיים אחרים או לעניינים שאינם מתחום הרפואה, זאת מאחר והמומחה הרפואי מתבקש למעשה לקבוע שקולגה שלו למקצוע נהג ברשלנות, קביעה שיכולה להביא לתוצאות קשות לרבות הליכים פליליים, משמעתיים, פגיעה בשם טוב ועוד.

בשל חשש זה מתקשים רופאים רבים ליתן חוות דעת כנגד עמיתיהם בתחום הרשלנות הרפואית, וישנם תחומים רפואיים בהם לא ניתן לקבל חוות דעת פרטית בארץ והתובעים נאלצים להביא מומחה מחו"ל (בשל "קשר השתיקה" של הרופאים – שיכול במקרים מסוימים לשמש נימוק למינויו של מומחה מטעם ביהמ"ש, מקום בו לא הוגשה חוות דעת מטעם התובעים, ראה החלטתו של כב' השופט זילברטל בתיק המטופל על ידי משרדנו, רע"א 1358/12 מרכז רפואי רבין ואח' נ' עזבון המנוח שלמה אייזנבך ז"ל על החלטתו של כב' השופט יוסף שפירא בת.א. (י-ם) 6743-09-11).

ועדת קלינג, ועדה ציבורית בראשות כב' השופט ג. קלינג, שמונתה בשנת 1993 על ידי ממשלת רבין ז"ל על מנת לבדוק את כל נושא הרשלנות בארץ, קבעה עוד בשעתו שהפרוצדורה של מינוי מומחה מטעם ביהמ"ש איננה מתאימה בתחום הרשלנות הרפואית. הח"מ שימש נציג לשכת עוה"ד בישראל בוועדה.

וכך קבעה הוועדה:

".. אלא שמינוי מומחה על ידי בית המשפט, בנוסף למומחים מטעם בעלי הדין, אינו פותר את הקשיים שעליהם הוצבע, אלא מוסיף עלויות של מומחה שלישי. המומחה מטעם בית המשפט צפוי לחקירה נגדית על ידי שני בעלי הדין, ועל פי הפסיקה אין בית המשפט חייב לאמץ את חוות דעתו דווקא. תחת להכריע בין שתי חוות דעת שהביאו שני בעלי הדין, על בית המשפט להכריע בין שלוש חוות דעת" (עמ' 54 לדו"ח הועדה).

ובהמשך קובעת הוועדה :

"…הפקדת ההחלטה בידי מומחה או מינויו של מומחה מטעם בית המשפט, שיגיש חוות דעת, חשופים לאותו סיכון, שלרופא יש דעה שמקורה בהכשרתו, בנסיונו או באסכולה שעליה הוא נמנה"… (עמ' 56 לדו"ח הועדה)

בבית המשפט קיימות גישות שונות בנוגע לסוגיה זו כאשר חלק מהשופטים נוטים, לנוכח ניגודי האינטרסים, הקשרים החברתיים והאחרים בין הרופאים ומתן חוות דעת עבור חברות ביטוח, להימנע ממינוי מומחה מטעם ביהמ"ש. שופטים אחרים ממנים באופן מיידי מומחה מטעם ביהמ"ש ויש הטוענים, למעשה, כי גורל המשפט ייחרץ מחוץ לכותלי ביהמ"ש בידי המומחה הרפואי שכן, כידוע אין זו מלאכה קלה לגרום למומחה רפואי לחזור בו מחוות דעתו בעת חקירתו הנגדית.

שתי הגישות מתקיימות בפסיקה. כך למשל פסק דינו של כב' השופט רובינשטיין בע"א 4330/07 מוזס אריאל נ' מדינת ישראל ואח', שקבע כי מינוי מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש הינה פרוצדורה הכרחית ונדרשת, אולם יחד עם זאת הגדיר למומחה קריטריונים של אי תלות שקשה למצוא כמותם במציאות.

כך, קובע כב' השופט רובינשטיין כי: "מינוי מומחים על ידי בית המשפט צריך ככלל, להיות מקרב מומחים שאינם נותנים חוות דעת פרטיות אלא לבית המשפט בלבד" (ראה גם בע"א 10895/08 גילי גולן נ. גנאם דלאל. כן נדרש כי יובהר שמומחה שימונה לא חיווה דעתו באותו ענין כלל, ועוד.

דרישות אלו, כמעט ואינן מעשיות ולפיכך הלכה למעשה מאיינות את האפשרות למנות מומחה מטעם בית המשפט.
מכל מקום, כב' השופט זילברטל, קבע לאחרונה ברע"א 4799/12 פלונית ואח' נ' שרותי בריאות כללית ואח' כי אין מקום לעשות שימוש בפרוצדורה כזו בדרך קבע ועל נקלה, תוך שהוא מפרט את הבעיות והקשיים הכרוכים במינוי מומחה כזה.

"אכן, אין לי אלא לשוב ולהדגיש את החשיבות שאני רואה בקיומה של מודעות בקרב השופטים לכל אותן השלכות שיכולות להיות למינוי מומחה מטעם בית המשפט ולקשיים שמינוי כזה עלול להעמיד בפני בעלי הדין, ובעיקר בפני התובעים. אין להחליט על מינוי כאמור אלא לאחר שיקול דעת מעמיק ולאחר שתינתן לבעלי הדין הזדמנות נאותה להשמיע טענותיהם."

לנוכח ניגודי האינטרסים של הרופאים, ולנוכח העובדה כי כללי האתיקה השיפוטית האלמנטריים החלים עליהם כלל לא ברורים למומחים הרפואיים (ראה למשל בש"א (י-ם) 2705/08 חנה גולדברגר נ' ד"ר מיכאל גולדנהירש ואח' שם פסל כב' השופט סובל חוות דעת מטעם הנתבעים שנתן הרופא המטפל כנגד המטופלת שלו בניגוד לכללי האתיקה הרפואית!!), המדיניות של משרדנו בנושא הינה להתנגד דרך קבע לפרוצדורה זו של מינוי מומחים מטעם ביהמ"ש. כך למשל בת.א. (י-ם) 2633/00 דאוד אוראל (קטין) ואח' נ' קופ"ח מכבי ואח' הגענו עד לביהמ"ש העליון בבקשה לפסילת מומחה רפואי שעה שהתברר שהאחרון שהיה חברו של המומחה מטעם הנתבעים, כתב עמו ספרים ואף שימש כיועץ בתיקים אחרים לחברת הביטוח MCI שהייתה הנתבע הממשי באותו תיק בעוד שהשופט אשר ישב בדין בביהמ"ש המחוזי סבר כי אין בכל האמור כדי לפסול את המומחה, סבר ביהמ"ש העליון אחרת. על כך אמר כב' השופט ריבלין:

"דין הערעור להתקבל. צירוף הנסיבות שהועלו בבקשה, והצורך בשמירה על מראית פני הצדק והאובייקטיביות של המומחה, מטים, במקרה זה, את הכף, ולו אך במעט, לטובת מינוי מומחה אחר תחת המומחה שמונה."

בימים אלו מתקיים בבית משפט המחוזי בירושלים בפני כב' השופט א. פרקש דיון בת.א. 33506-11-10 עזבון המנוחה גרויסמן ראיסה ז"ל ואח' נ' שרותי בריאות כללית ואח'. לאחר שכשלו מאמצי הגישור פנו הנתבעים בבקשה למינוי מומחה מטעם ביהמ"ש. ביהמ"ש, לאחר ששמע את טענות הצדדים, לרבות התייחסותנו להלכת דאוד הנ"ל, ולנוכח התנגדותנו דחה, בשלב זה את הבקשה. מצ"ב פרוטוקול הדיון לרבות החלטת ביהמ"ש.

הנתבעים פנו בבקשה לעיון מחדש למינוי המומחה מטעם ביהמ"ש, מצ"ב הבקשה.

בהתאם להחלטת ביהמ"ש משרדנו הגיב לבקשה לעיון מחדש מטעם הנתבעים, מצ"ב התגובה, ואנו נעלה לאתר את החלטת ביהמ"ש לבקשה הנוספת לכשתינתן.

אם אתם מעוניינים להתייעץ איתי במקרה של רשלנות רפואית אנא צרו איתי קשר באמצעות האתר של המשרד.

השבוע ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בו התקבלה תביעה של תינוק שחולץ בלידת ואקום וכתוצאה מהחילוץ הטראומטי נגרם לו שיתוק הקרוי "שיתוק ע"ש ארב" ) ובאנגלית erb's palsy

המדובר באירוע משנת 2004. התינוק נולד בבי"ח אלדג'אני ובמהלך הלידה התרחש אירוע של  "תקיעת כתפיים", אירוע הידוע כסיוט של כל רופא מיילד כאשר הראש של העובר בחוץ וכל הגוף עדיין בתעלת הלידה ולא ניתן לחלצו משום שהכתפיים "נתקעות" בצוואר הרחם. הדבר גורם בדרך כלל לירידות בדופק העוברי ומצוקת עובר מה שמחייב את חילוצו המיידי. הבעיה שלא ניתן כבר ללכת לניתוח קיסרי כי הראש של התינוק כבר בחוץ! סיוט כזה מחייב הפעלת מכשירים בלידה כגון ואקום שהופעל כאן שהוא מעין משאבה שמצמידים לקרקפת העובר ומנסים בעזרת הואקום שנוצר למשוך את כל הגוף. בדרך כלל לידה כזו מסתבכת עם נזק שנגרם ליד של העובר אותה מנסים למשוך כדי לחלץ אותו וזה מה שקרה במקרה שלגביו ניתן פסק הדין.

התביעה אגב הוגשה גם נגד קופת חולים בגין ניהול רשלני של ההריון אולם בית המשפט דחה את הטענות נגד קופת חולים והתמקד רק בניהול הלידה.

כמו בבלוג שכתבתי בשבוע שעבר גם כאן  עמד הרישום הרפואי במרכז הדיון. השופטת התרעמה על כך שבגיליון לא תוארה הלידה הטראומטית ואפילו לא העובדה שהופעל ואקום וזאת בניגוד להנחיות נייר עמדה של האיגוד הישראלי למיילדות וגינקולוגיה וחוזר של משרד הבריאות. העדר הרישום גורם לתובעים " נזק ראייתי" היינו נזק של אפשרות ההוכחה של התביעה כי כעת אף אחד לא יכול באמת לדעת מה קרה שם . כדי שלא יהיה כדאי לרופאים ובתי חולים להשמיט לטשטש או לטייח רישומים – קבעו בתי המשפט כלל לפיו במקרה של חסר רישומי שכזה הנטל עובר על בית החולים להוכיח שהוא לא התרשל (במקום שהתובע יצטרך להוכיח שבית החולים כן התרשל). הכלל הזה יושם גם במקרה המתואר כאן.

בית המשפט קבע  שבית החולים לא הצליח להוכיח שהוא לא התרשל בניהול הלידה ולכן פסק לזכות התינוק (שהינו כבר ילד בן 10).

הילד סובל היום מנכות של 50% לצמיתות ובית המשפט פסק לו סך של יותר מ 2 מליון ₪ !

אם אתם מעוניינים להתייעץ איתי במקרה של רשלנות רפואית אנא צרו איתי קשר באמצעות האתר של המשרד.

ביום 13.4.14 זכה משרדנו בפסק דין בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 3366-09 דנינו לימור נ'המרכז הרפואי הלל יפה) . התיק נוהל בהצלחה רבה על ידי עו"ד דוד וינטר , שותף במשרד , אשר נעזר בעו"ד זהבית אקרמן ממשרדנו.

העובדות בקצרה : הגב' דנינו עברה  שני ניתוחים להסרת גידול סרטני בבלוטת התריס.במהלך ניתוחים אלו נכרתו 4 בלוטות הסמוכות לבלוטת התריס  ( הקרויות  "יותרת בלוטת התריס") אשר בהיעדרן האדם סובל מירידה קיצונית ברמות הסידן בדם ( היפוקלצמיה).

בית המשפט קבע שביה"ח התרשל בכך שעל אף שידע או לפחות צריך היה לדעת שכל הבלוטות נפגעו במהלך הניתוחים הוא לא השתיל מיידית את אחת הבלוטות שנפגעו לגוף , פרוצדורה מקובלת אשר מונעת את בעיית הירידה ברמות הסידן בגוף.

יש לציין כי בית המשפט קבע בפסק הדין שהידע הרפואי שהיה קיים בזמן ביצוע הניתוחים חייב לבצע את השתלת הבלוטה שנפגעה ואי ביצוע ההשתלה הינו רשלנות רפואית. בית המשפט דחה את טענת הרופאים לפיה הם הפעילו שיקול דעת כשהחליטו שלא להשתיל את הבלוטה.

בית המשפט פסק לתובעת שחייה נפגעו מאוד כתוצאה מהניתוחים והירידה ברמות הסידן בגוף ( היא מחוברת למשאבת סידן לגוף ) פיצוי בסך כולל של 710,000₪  לאחר ניכוי תשלומי הביטוח הלאומי ובתוספת הוצאות משפט  ושכר טרחת עו"ד.

יש לציין כי הסכום שנפסק משקף רק מחצית מנזקיה של התובעת שכן בית המשפט קבע כי הסיכויים לצלחת הניתוח להשתלת בלוטה ( לו היה נעשה כנדרש) עומדים על 50 אחוז בלבד לכן פסק לתובעת רק מחצית מנזקיה . אלמלי כן הסכום הנפסק היה כפול !

אנחנו במשרד מרוצים מאוד מהתוצאה ומהפיצוי הכספי המשמעותי לו זכתה הנפגעת . יחד עם זאת אנו שוקלים לערער על פסק הדין לבית המשפט העליון על מנת להגדיל את הפיצוי שנפסק !

אם נתקלתם בכל בעייה של רשלנות רפואית אתם מוזמנים ליצור קשר עמנו ולקבל מאיתנו את אותו שירות מסור לו זכתה הגב' דנינו .

בית המשפט העליון בפסק הדין של השופט עמית אליו הצטרפו השופטים אסתר חיות ועוזי פוגלמן השאיר בעקרון את פסק דינו פורץ הדרך של השופט דרורי בענין ה-X השביר ע.א 2124/12 ו-5203/13) מיום 30.10.14.

בשעתו, בתאריך 27.1.12 נתן השופט דרורי את פסק דינו פורץ הדרך בת.א 5416/03 של בית המשפט המחוזי בירושלים, שם קבע את אחריות קופ"ח ללידה של ילדה הסובלת מתסמונת ה-X השביר וקבע סכומי פיצויים גבוהים ביותר בשיעור של כ-14,000,000 ₪, סכום אשר הופחת בערעור כפי שיפורט להלן.

תסמונת ה-X השביר הינה תסמונת גנטית הניתנת לאבחון בבדיקה גנטית מיוחדת אשר קיומה היה אפשרי החל מראשית שנות ה-90 אולם לא נכנסה לסל הבריאות כבדיקה מחייבת ע"י רשויות הרפואה עד השנים האחרונות.

תסמונת זו גורמת לילודים לפיגור, אוטיזם, חולשה פיזית ניכרת, רגישות למחלות קשות ושאר פגיעות קשות אם כי לא למוגבלות פיזית בתנועה.

בית המשפט העליון אישר את קביעתו של השופט דרורי כי בשנת 1994 היה על רופא הנשים המטפל ליידע את האם בזמן ההריון על אפשרות קיומה של בדיקה גנטית בנושא ה-X השביר.

בית המשפט חזר על האבחנה שעשה השופט דרורי, בין מתן הוראה מפורשת לקיום הבדיקה שלגביו לא היתה כל חובה על הרופא, אולם להבדיל, בשנת 94 היתה מוטלת על הרופא החובה לידע את האישה על האפשרות לבצע בדיקה שכזו באופן פרטי ועל חשבונה גם כשלא היתה חובה לבצעה.

בכך אישר בית המשפט העליון את הקונסטרוקציה המשפטית שביצע השופט דרורי עת החיל את הלכת סידי (ע.א 4960/04 ערן סידי נ' קופ"ח) משנת 2005, בנושא בדיקות אולטראסאונד, שם פותחה האבחנה בין החובה להפנות לסקירה מורחבת לבין יידוע האם על אפשרות קיומה של סקירה כזו באופן פרטי, על בדיקות ה-X השביר בשנים הרלוונטיות.

בנושא הנזק קיצץ בית המשפט העליון סכומים ניכרים משומת הנזק שנקבעה ע"י השופט דרורי.

א.          בית המשפט הפחית את ראש הנזק המרכזי של עזרת האחרים, שם פסק השופט דרורי בהתאם להלכת אקסלרוד (ע.א 3375/99) סך של 17,500 ₪ לחודש וקבע כי סכום זה "הוא על הצד הגבוה, בהתחשב בכך שהילדה עצמאית לחלוטין בפעולות היום יום" והעמיד את הפיצוי החודשי לעתיד בראש נזק זה ע"ס 10,000 ₪.

ב.          בנושא כאב וסבל, שם פסק השופט דרורי לפי אבות הנזק השונים סך של 2,535,066 ₪ לילדה והוריה, החיל ביהמ"ש העליון את הלכת "המר" (ע.א 1326/07), ההלכה שקבעה כי בתיקי הולדה בעוולה עילת התביעה איננה של הילוד אלא של ההורים, בשל ההוצאות העודפות שנגרמו ויגרמו להם וביטלה את עילת התביעה של הילוד על העוולה שנגרמה לפני לידתו, וקבע כי ראשי הנזק הרלוונטיים הינם כאב וסבל להורים בלבד ופגיעה באוטונומיה ופסק סה"כ 500,000 ₪ לכל הורה.

ג.           בית המשפט קבע כי "משנפסק פיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, אין מקום לפיצוי בגין הפסד השתכרות, שהוא ראש נזק שנפסק לזכות הנפגע" והפחית סך של 395,990 ₪.

ד.          בסיכום לאחר שניכה ניכויים קטנים נוספים הפחית בית המשפט העליון בערכי פסק הדין את הסך של 4,870,937 ₪ והעמיד את סכום פסק הדין לאחר ניכוי גמלאות המל"ל ובתוספת שכ"ט על סך 8,000,000 ₪.

יצוין כי הילדה נשוא הדיון הינה נכה 100% (בת 14 בעת הדיון) הסובלת מפיגור בינוני, מהפרעות קוגנטיביות והתנהגותיות, אולם התפתחותה המוטורית תקינה והינה עצמאית באופן יחסי בפעולות היום יום. היא אינה יודעת קרוא וכתוב, יכולת השפה שלה מצומצמת והינה צופה בקלטות המתאימות לגיל גן.

בית המשפט העליון אישר את קביעתו היסודית של השופט דרורי כי אין לשים את הילדה במוסד וכי טובת הילדה דורשת כי תמשיך להתגורר עם הוריה עד גיל 21 ומגיל זה או במועד מאוחר יותר:"ככל שיהיו מסוגלים בני הבית לשאת את המגורים המשותפים, תעבור הילדה להתגורר בצמידות בבית ההורים בליווי מטפל צמוד".

נציין כי משרדנו זכה לאחרונה בתיק (רע"א 5412/13 בי"ח אגודת הסהר האדום נ' פלוני) בביתהמשפט העליון העליון שם נקבע כי במקרים של "הולדה בעוולה" (כמו אי אבחון מום של XX שביר) גם לאור הלכת המר מחודש מאי 2011, יש להורים זכות להגיש את התביעה עד ליום 28.8.155 גם אם חלפו שבע שנים מיום הלידה.

ליצירת קשר עם משרדנו בכל שאלה לחצו כאן

בתאריך 28.8.2014 זכה משרדנו בפסק דין חשוב מאד ועקרוני (בר"ע 4512/13 ורע"א 6201/13 ביה"ח הסהר האדום נ' פלוני): בפסק הדין שניתן בבית המשפט העליון נקבע כי הורי ילדים שנולדו עם מומים אשר לא אובחנו במהלך ההריון (בגלל רשלנות של הרופא המטפל או בבדיקת האולטרא סאונד) – יוכלו להגיש תביעה גם אם הלידה היתה לפני יותר מ-7 שנים (ואפילו לפני 24 שנה!) בתנאי שהתביעות יוגשו עד ליום 28.8.2015!

כדי להבין את החשיבות של פסק הדין צריך לחזור קצת אחורה ב"מכונת הזמן".

לפני כ-30 שנה ניתן בבית המשפט העליון פסק דין הידוע בשם "זייצוב". בפסק דין זה נקבעה לראשונה הזכות של ילד שנולד עם מומים שלא אובחנו במהלך ההריון לתבוע את הרופא על רשלנותו.

לסוג תביעה כזה קראו "הולדה בעוולה". בפסק הדין הנ"ל ("זייצוב") נותרו השופטים במחלוקת (שלא הוכרעה 30 שנה) על איזה סוג נזק ש"פוספס" בהריון אפשר לתבוע. האם רק על מומים קשים מאד או גם, לדוגמא, על חוסר כף יד.

בגלל מחלוקות אלו ונוספות בפרשנות פסק הדין – ניתן לפני כשנתיים ע"י ביהמ"ש העליון פסק דין הקרוי "המר" שבו בוטל פסק דין "זייצוב" וביהמ"ש קבע:

1.         לילד אין זכות תביעה נגד הרופא אשר לא אבחן מומים במהלך ההריון.

2.         זכות תביעה במקרה כנ"ל ניתנת רק להורים.

לאור פסק דין "המר" נוצרה תסבוכת משפטית רצינית! אם זכות התביעה היא רק של ההורים הרי שהתביעה שלהם מתיישנת בתום 7 שנים מיום הלידה בעוד שכשהתביעה היתה תביעת הקטין הוא יכול היה לתבוע עד הגיעו לגיל 25! (7 שנים אחרי הגיעו לגיל 18)

מה יעלה בגורל ילדים שנולדו עם מומים שהוחמצו במהלך ההריון לפני יותר מ-7 שנים  והוריהם לא הגישו את התביעה כי חשבו כל הזמן (בהתאם לפס"ד "זייצוב") שיש להם זמן עד הגיעם לגיל 25?!

בתיק הסהר האדום נגד פלוני ייצגנו ילד כזה. התביעה שלו הוגשה  אחרי פס"ד "המר" אבל הלידה שלו היתה לפני למעלה מ-7 שנים.

בית החולים טען שהתביעה התיישנה. אנחנו טענו שהתביעה לא התיישנה כי לא יתכן שפסק דין המר התכוון לקפח את הילדים הללו והוריהם שלפי תומם לא מיהרו עם הגשת התביעה כיוון שסברו שמועד ההתיישנות הוא רק בגיל 25.

ביהמ"ש העליון קיבל את טענתנו וקבע שצריך לתת לכל הילדים הללו והוריהם "תקופת התארגנות" של 3 שנים מיום פסק דין "המר" ומכיוון שחלפו כבר שנתיים מאז פסק דין "המר" הוא קבע שניתן להורי ילדים שנולדו עם מומים והינם כיום בני שבע ומעלה ועד גיל 24 להגיש תביעות למשך שנה נוספת היינו עד ליום 28.8.2015.

בעקבות זכייתנו בפסק הדין פנתה לשכת עורכי הדין הודעה של הלשכה ובאמצעותה הודיעה לו על זכותו להגיש תביעה במקרה כזה עד ליום 28.8.2015

ליצירת קשר עם משרדנו בכל שאלה לחצו כאן

על פי חקיקה חדשה, קביעת הנכות הרפואית היא על פי הערכתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, וזאת בחריגה מדיני הנזיקין הכלליים.

מטרת החוק הייתה לייעל את הדיון ולקצרו ככל שניתן, שכן בתחום תאונות הדרכים לא מתעוררת שאלת האחריות והדיון מתרכז בתחום הנזק בלבד.

התוצאה של חקיקה זו הינה שגורל המשפט ברוב המקרים מוטל על המומחה מטעם בית המשפט אשר חורץ את גורל התביעה בדרך כלל, והנטייה הרווחת בבתי המשפט היא שלא להתווכח עם המומחה מטעם בית המשפט ולהותיר בידיו את הקביעה הרפואית באופן בלעדי.

מובן שגישה זו הינה בעייתית ביותר, שכן התפקיד השיפוטי מועבר למעשה לגורם חיצוני, נושא של אתיקה שיפוטית וניגודי עניינים איננו מכוסה כלל בתקנות, ובכל מקרה הרופא איננו שופט ולעיתים קרובות רזי התפקיד השיפוטי אינם מוכרים לו.

בפסקי דין רבים נקבע כי קביעת שיעור אובדן כושר ההשתכרות כמו גם הנכות התפקודית נתונים בתחום מומחיותו של בית המשפט וכי בכל מקרה הפוסק האחרון – גם בשאלת הנכות הרפואית הינו בית המשפט. אולם בדרך כלל מיד אחרי הצהרות בומבסטיות אלו אימץ בית המשפט את קביעת המומחה הרפואי מטעמו ללא עוררין.

אולם לאחרונה ניתן פסק דין של השופטת כבוד אילני בבית משפט השלום בירושלים ת.א 16800/08 אלון ירימי נ' הפניקס, פסק דין שבו בית המשפט מילא בתוכן את האמירה לפיה הוא הפוסק האחרון גם בנושאים רפואיים.

המומחה הרפואי שמינה ביהמ"ש בתיק קבע שלתובע (שיוצג ע"י משרדנו) אשר נפגע בקרסול בגיל 15 לא נותרה נכות אורטופדית. בחקירתו הנגדית קבע הרופא ד"ר אהוד לבל כי ישנה הסתברות נמוכה ביותר שהפגיעה בקרסול ותוצאותיה קשורות בתאונה. עם זאת, המומחה לא הצליח להסביר מה מקורה של הפגיעה בקרסול שעה שכל התיק הרפואי מעברו של התובע עמד בפניו ולא הייתה בתיק זה כל עדות לפגיעה כלשהי.

בית המשפט, לאחר ששמע את כל הראיות בתיק כולל עדויות של בני משפחה, סרב ללכת בתוואי שהמומחה הרפואי סלל עבורו. בית המשפט סרב להניח כי ילד בן 15 סובל מנכות בקרסולו בגין פגיעה טראומטית אחרת או מכל סיבה שהיא – חוץ מתאונת הדרכים – כאשר אין שמץ ראיה לא בתיק הרפואי ולא בשום מקום אחר על טראומה או על טיפול  או תלונות בעברו שיכולים היו להעיד על נזק קודם רפואי בקרסול. מאחר שכל העדויות בתיק, לרבות המסמכים הרפואיים, העידו על כך שהפגיעה בקרסול נצפתה אחרי התאונה (אם כי לא אובחנה בטיפול הראשוני) ייחס ביהמ"ש את הנכות לתאונה.

בית המשפט שלל לפיכך את קביעתו של המומחה, החזיר לעצמו את המושכות בניהול התיק ופסק לתובע סך כולל של 285,000 ₪ ובהם 200,000 ₪ בגין הפסד השתכרות עתידי.

אמור מעתה – גם קביעת הנכות הרפואית והקשר בינה לבין תאונת הדרכים הינה תפקיד שיפוטי מובהק. המומחה הינו כלי עזר בלבד במילוי התפקיד השיפוטי ולא הפוסק הסופי בשום עניין.

ליצירת קשר עם משרדנו בכל שאלה לחצו כאן

לאחרונה ניתן פסק דין על ידי בית המשפט המחוזי במחוז המרכז בו נדחתה תביעה של ילד והוריו כנגד קופת חולים על כך שהילד נולד עם תסמונת גנטית מסוימת.

לפי סיפור המעשה האם עשתה מספר בדיקות גנטיות שאחת מהן יצאה 'לא טוב', היינו שהיא נשאית לתסמונת מסוימת. הדבר חייב את האב להיבדק גם כן, דבר שלא נעשה. למזלם שתי הלידות הראשונות הסתיימו בשלום אולם בלידה השלישית נולד ילד עם תסמונת.

ההורים טענו כי פשוט לא ידעו על כך שבבדיקה יצא שהאם נשאית וזאת משום שבמועד בו נשלחה אליהם הבדיקה הם לא היו בארץ ולבקשתם התוצאות נשלחו לרופא. בכרטיס הרפואי אכן כתוב כי כל הבדיקות תקינות למעט אחת שבה האם נמצאה נשאית ולפיכך האב הופנה לבדיקת נשאות, אולם ההורים טענו כי הרופא לא ידע אותם בתוכן הרישום אלא רשם זאת לעצמו כשקיבל את התוצאות (כשהם היו כאמור בחו"ל) ועם שובם לא עדכן אותם.

בית המשפט לא קיבל את גרסת ההורים ודחה את התביעה כשעיקר נימוקיו הם:

• הביקור בו נרשמו התוצאות של הבדיקות היה אחרי שובם של ההורים
• במועד אותו ביקור יצאו על פי המחשב שתי הפניות: האחת לאב לביצוע בדיקת נשאות, והשנייה לאם לביצוע תבחין משולש אותו היא מודה שביצעה. מכאן שקיבלו ביד באותו מעמד גם את ההפניה לבדיקת נשאות.
• בית המשפט קיבל את גרסת המכון הגנטי לפיו במועד האירוע הם לא שלחו תשובות לרופא המטפל אלא רק לנבדקת. מכאן שלא הייתה כל דרך שהרופא יקבל את התשובות אלא לאחר שעברו דרך התובעים.
• נקודה מעניינת: בית המשפט קיבל עדות של רופאה שהעידה שלאחר שהתגלתה התסמונת האב "פלט" שחשב שלא צריך לעשות את בדיקת הנשאות כי הוא "רק רבע אשכנזי".

משרדנו רגיל לטעון שמה שלא רשום ברשומה הרפואית לא קיים. ואכן בתי המשפט בישראל קבעו שוב ושוב כי אם הרופא לא רשם ברשומה את מה שהיה צריך לרשום אזי הוא לא עשה את מה שהוא אומר עכשיו שעשה או לא אמר את מה שהוא  אומר עכשיו שאמר.

פסק הדין הזה הוא תמונת הראי של האמור, היינו שכשהרישום בגיליון נח לרופא דווקא אזי יקשה מאוד על החולה לסתור את הרישום ויש סיכוי שתביעתו תדחה אם היא מבוססת על כך שהרישום אינו נכון.

אם אתם מעוניינים להתייעץ איתי במקרה של רשלנות רפואית אנא צרו איתי קשר באמצעות האתר של המשרד.